מסע במיתולוגיה של ישראל ערב הקמתה.

מפגש מוזיקלי מרתק ופורץ דרך בין אמנית הקול הבינלאומית ויקטוריה חנה לפסנתרן והמוזיקאי המחונן עומרי מור. השניים מבצעים בדרכם המיוחדת שירים מלפני קום המדינה וערב הקמתה, לצד שירים מוכרים מאוד וגם כאלה שנשכחו.
לאורך המופע מוקרנים סרטי ארכיון שצולמו באותן השנים, כמו גם שקופיות עם מילות השירים בהשראת ה״שירה בציבור״,המזמינות את הקהל לרגעים להצטרף בשירה.

המופע מתבונן באומץ בתהיה ובסקרנות על אותם הזמנים בראי הימים האלה – על מה כתבו, שרו וחלמו מחדשי ההתיישבות בארץ? מה חוו ולמה קיוו? והיכן ובאיזה אופן אנו פוגשים אותם עכשיו?

ערב הקמת המדינה נפגשו הסולם הערבי מול זה הרוסי; הזמרת ״התימניה״ עם הנגן האירופי. השפה העברית פילסה את דרכה המצלולית מהגולה -במבטאים כבדים לתוך כור היתוך חדש.

״מקום נעלם״ הוא מסע מוזיקלי-אמנותי בין זמנים ובין הקול האנושי, הפסנתר וסרטים נדירים מהארכיון.

ויקטוריה חנה ועומרי מור- בואה דודי
ויקטוריה חנה ועומרי מור – שיר ערש 1936
מעברות – מתוך המופע
מקום נעלם- קטעים נוספים מהמופע

״בערב קסום של שירים שנכתבו לפני קום המדינה, הצליחו ויקטוריה חנה ועומרי מור לעמוד על הקשר בין שירים לבין
החיים המאוימים במקום הזה.. אחד המופעים המפתיעים והמרגשים שחוויתי בחיי. אם אפשר להשיב למילה "מדהים" את
כוחה הקדמון, אזי כזה הוא היה.. המבחר מרתק וברור כי נעשה במחשבה דרוכה על הקשר בין שירים לבין החיים
המאוימים במקום הזה, ובמיוחד בזיקה לחודשים האחרונים…היה מובן כי הערב הזה אינו חוזר על כלום; כי הכל כאן חדש,
מלא חוכמה ורגש של מי שחי כאן עכשיו, ממש עכשיו, וזועק את חייו לתוך הפסנתר. נגינת פסנתר כזאת שומעים רק
לעיתים רחוקות מאוד. השירה, בעלת הקול הנוקב והפקת המילים העזה, חושפת באחת ממדים של חרדה שעל גבול
הפלצות בשיר הזה. מן הרגע הזה אי-אפשר היה שלא לדעת שהערב הזה הוא ביטוי גלוי לחיים במלחמה האחת הנמשכת
מאז ועד היום. ויקטוריה חנה איננה שרה. היא מגלמת את השירים. מחיה את מילותיהם וקושרת אותן לגוף עד כי אין זו
עוד אמנות שניתן לפטור אותה כ"יפה" או "מהנה". זו אמנות עילאית, החורגת מן היפה המוכר, השגור. שירתה יוצאת מן
הדיבור כהתרחשות גופנית ורגשית, וכל אות והברה בתוכה נושאות רטט הבא מן הגוף ורקמותיו.״

Ynet מתוך ביקורת של אריאל הירשפלד –  קישור לביקורת המלאה